Bobby Womack - Fly Me to the Moon

משך האלבום מוגבל, והוא נע ב精確 exactly ל-31 דקות ו-51 שניות עבור עשרה ושניים רצועות, מה שמחייב את הסיפור המוזיקלי להתמקד באופן קפדן במימוש אמוני של החומרים המקוריים ולא בהרחבה orchestrale או בפיתוח תמותי typical לאלבום סטודיו.

Fly Me To The Moon (In Other Words): ברית עם הפופ המיתית

ההתחלה של מחזור האלבומים נקבעה על ידי הרצועה הראשונה, Fly Me To The Moon, שם מוסף הכותרת "In Other Words" כדי לציין גישה דדוקטיבית או וריאציונית. הבחירה המושגית הזו ברצועה 1 מכתיבה מייד את היסודות הקונцепטואליים: הנשמה לא היא חידוש אלא השתקפות מיידייה של הסטנדרטים ששיכנו את פנתאון ה-soul של שנות השישים והעשרה. כניסה סולמית זו מכריזה על ברית עם המספר, מזמינה להקשיב ל-Bobby Womack לא כאמן מהפכני מתוך זמנתיים אלא כתיעוד חי שעליו קולה משמש ככלי ניטרלי למעבר של מיתוסים מקדמים. האסתטיקה של הדיסק כבר במידות הראשונות מעלה את החשד שהאלבום נועד לנווט בין אינטרפרטציות אמוניות מבלי להכביד באמביציה יתר או לנסות ולחשוף את הפער היחסית ביוזמה המקורית של השיר Fly Me to The Moon.

California Dreamin' ו-Moonlight In Vermont: קלאסיקות אינטגריות

בלב האלבום שני רמיקסים קלאסיים הורידו את בובי וומאק באופן סופי למעמד של מוקלט בינלאומי ללא הצורך בהגזמות או אירועים ביוגרפיים שאינם מבוסס על עובדות. "California Dreamin'" ו"Moonlight In Vermont" אינם יצירות מקוריות מאת האמן, אלא בעיקר חלק מחלון התוכנית של שנות ה-60 המעידות על יכולתו להתאים את עצמו לקודי הפופ-סול הבינלאומיים מבלי להשחית את אותנטичיות הקולה שלו. קטעים אלו ממחישים ביושרה את כוחות ייצור שמקדים שימור וחדירה חכמה למציאות הנוכחית: הם משמשים כתוביה פיזי שבוברו וומאק נשא רצועת יכולה לשאת את היקום הרגשי של סטנדרטים אמריקאים תוך שמירת זהות הקצב האישית שלו. מדובר באלבום הפועל כספר אנתולוגיה קולי מעוצם ולא כתשתית לעבודה לקידום קריירה עתידה אל "My Prescription" (1970) או להקלטות נוספות המוזכרות בקטלוג שלו ("Communication", 1971; "Understanding", 1972 וכו').

לילי מאי' בהדים סופיים: סיגור אינטימי לאחר הסער /no_think

אלבום האוסף המוזיקלי הזה שיצא תחת התווית Minit ב-1968 מהווה שלב נפרד בתקו של בובי וומק, ומסמן חזרה לקורותיו לפני אלבומי הסטודיו הבאים שלו כגון The Last Soul Man (1987) ו-My Prescription (1970). הגישה המערכתית הזו מתרחקת באופן ניכר ממודל התפתחות נושאיות שכיח לאלבומים סטודיו קלאסיים של תקופתו, ומרוכזת בביצוע חכם ומהיר של רפרטוארים קיימים. הרחק מההיגון כניסיון לא מאורגן, אוסף זה הומוגני משמש עדות פיזית לכך שב-1968 כבר היו לו אצל בוובי וומק הכישורים הקוליים הנדרשים לשאת את העולם הרגשי של סטנדרטים בינלאומיים, עוד לפני הפקותיו מאוחר יותר כמו Communication (1971) או Facts of Life (1973). לכן, דיסק זה פועל מעט פחות כבסיס קריירה ויותר כאוסף מצמצם המדגים את הגמישות החיובית שלו מיד בתוך הארמון של הסאול מהשנות ה-60, מבלי לחפש להסתיר את היעדר יצירות מקוריות עצמן שייכות לפרויקט.

ההקשר הדיסקוגרפי מאשיר כי שיתופי הפעולה המרכזיים יתרחשו בהחלט לאחר מסע הארכיוני הזה: בד בבד עם תקופה זו הוא החל את סדרת אלבומי הסטודיו שלו כמו My Prescription (1970), אחריו עקבו פרויקטים שונים הכוללים את Communication, Understanding, וכשנים לאחר מכן גם עם האלבומים המנויים עד ל-The Last Soul Man ב-1987. מסלול זה שלאחרי-1968 ממחיץ כי אלבום הנדון משמש פחות כנקודת מפנה לעבר קריירה סאלו מודרנית מאשר מחזק מעמד שכבר נרכש בפנתئون של הסאול שנות השבעים ואילך. הכלכלה הקפדנית שהוטלה על ידי האורך הכולל של 31 דקות ו-51 שניות אוסרת את Womack לחדד את הטכניקה שלו בקריירה אקלקטית החל מסינגלים רומנטיים כמו Love, The Time Is Now ועד לבאדינות המלטות מסוגה של I'm In Love. בעודו נע בין גרסאות מחזוריות אותנטיות לקול אישי, בובי ומוק מציע את הבמה לפרויקטים עתידיים שבהם יחקור פנים אחרות של רבגוניות שלו, תוך הפיכת האנתולוגיה המערכתית הזו למאמר טסטמנטרי ליכולת לשאת את היקום הרגשי של הסטנדרטים האמריקאים באותנטיות העוברת מעבר להגבלים הטכניים של התקופה.

פרטי אלבום

- יציאה : 1968 - חברה תקליטים : Minit - רצועות : 12 (31 דקות ו-51 שניות) - פתיחה / סיום : Fly Me To The Moon (In Other Words) / Lillie Mae